צ׳ילה מנויי פס רחב נייח

מנויים לפס רחב מודדים את מספר החיבורים הפעילים והמהירים לאינטרנט הציבורי. על פי ההגדרה הסטנדרטית שנקבעה על ידי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU), חיבור חייב לספק מהירות הורדה מינימלית של 256 kbit/s כדי להיות מסווג כפס רחב. מדד זה מקיף טכנולוגיות שונות כולל Digital Subscriber Line (DSL), מודם כבלים, סיב אופטי עד הבית (FTTH), פס רחב לווייני וגישה אלחוטית קבועה קרקעית (FWA). הוא משמש כמדד קריטי להערכת התשתית הדיגיטלית של מדינה ומוכנות האוכלוסייה שלה להשתתף בכלכלה הדיגיטלית העולמית. המדד מדווח בדרך כלל כספירה כוללת או כשיעור חדירה לכל 100 תושבים. בעוד שהגדרות היסטוריות התמקדו לעיתים קרובות בחיבורים קוויים, דיווח מודרני מבחין לעיתים קרובות בין פס רחב נייח למנויי פס רחב נייד פעילים כדי לספק מבט מקיף על הקישוריות. המנויים כוללים הן חשבונות מגורים והן כאלו המשמשים עסקים או ארגונים ממשלתיים, ומשקפים את הקיבולת הכוללת של רשת הטלקומוניקציה הלאומית.

נתונים על מנויי פס רחב נאספים בעיקר על ידי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU) באמצעות שאלונים שנתיים המופצים לרשויות הרגולציה הלאומיות ולמשרדי התקשורת. גופים לאומיים אלו מרכזים נתונים המסופקים על ידי ספקי שירותי אינטרנט (ISPs) הפועלים בתחום שיפוטם. במקרים מסוימים, הנתונים מושלמים על ידי סקרי משקי בית לאומיים והערכות של הבנק העולמי. מגבלה משמעותית היא השונות באופן שבו מדינות מגדירות 'מהירות גבוהה', שכן מדינות מפותחות רבות העלו את הסף הפנימי שלהן ל-25 Mbit/s או 100 Mbit/s, בעוד שמערכי נתונים בינלאומיים עדיין משתמשים בבסיס של 256 kbit/s. בנוסף, הסטטיסטיקה משקפת את מספר החוזים ולא את מספר המשתמשים הבודדים; באזורים רבים, מנוי בודד של משק בית עשוי לספק גישה לאינטרנט לחמישה אנשים או יותר. עבור מדינות עם פערי דיווח, נתונים עדכניים מופקים לעיתים קרובות באמצעות הערכות מבוססות מודל ואקסטרפולציות ליניאריות.

בעוד שה-ITU הוא הסמכות העולמית העיקרית, ה-OECD מספק נתונים מפורטים יותר עבור המדינות החברות בו, הכוללים לעיתים קרובות פרטים על מכסות נתונים ועלויות חומרה. פערים יכולים להיווצר בין הבנק העולמי לסוכנויות לאומיות עקב מחזורי דיווח שונים או הכללת נקודות Wi-Fi ציבוריות 'חינמיות' בחלק מהספירות הלאומיות.

שיעור חדירה של פס רחב נייח העולה על 30 לכל 100 תושבים נחשב בדרך כלל לגבוה, ואופייני לכלכלות מתקדמות. במדינות מתפתחות, שינוי שבו חדירת הפס הרחב הנייד עולה בהרבה על הפס הרחב הנייח מעיד על אסטרטגיית תשתית המתמקדת קודם כל במובייל.

נתונים אחרונים מצביעים על התרחבות חזקה בקישוריות העולמית, כאשר מנויי הפס הרחב הנייח צומחים בשיעור שנתי ממוצע של 5.9 אחוזים בחמש השנים האחרונות. סך המנויים הנייחים עלה על 1.5 מיליארד, מונע במידה רבה על ידי מעבר טכנולוגי מסיבי. טכנולוגיות מיושנות כמו DSL מבוסס נחושת נמצאות בירידה של כ-12.1 אחוזים בשנה ככל שמשתמשים עוברים לחלופות מהירות יותר. סיב אופטי עד הבית שולט כעת בשוק, ומהווה כ-72.68 אחוזים מכלל החיבורים הנייחים בעולם. במקביל, עליית טכנולוגיית ה-5G הזינה זינוק בגישה אלחוטית קבועה (FWA), שצפויה להוות יותר מ-35 אחוזים מהחיבורים החדשים בשנים הקרובות. פס רחב לווייני חווה גם הוא צמיחה משמעותית, עם עלייה של יותר מ-41 אחוזים בשנה, כאשר מערכי לוויינים במסלול נמוך מספקים אפשרויות חדשות לאזורים מרוחקים ומקופחים. למרות התקדמות זו, 'פער הפס הרחב' נותר אתגר, שכן המהירות ואיכות החיבורים משתנות משמעותית בין אוכלוסיות עירוניות לכפריות.

הבדלים אזוריים באימוץ הפס הרחב הם חדים ומשקפים פערים כלכליים רחבים יותר. מדינות בעלות הכנסה גבוהה מגיעות לממוצע של כ-38 מנויים נייחים לכל 100 אנשים, בעוד שמדינות בעלות הכנסה נמוכה רואות לעיתים קרובות שיעורי חדירה הקרובים לאפס. אזור אסיה-פסיפיק מחזיק כיום בנתח השוק הגדול ביותר, בהובלת פריסת תשתית מהירה בסין ובהודו. באירופה, מדינות כמו ספרד הפכו למובילות בהוצאה משימוש של רשתות נחושת ישנות לטובת כיסוי סיבים מלא. לעומת זאת, בחלקים רבים של אפריקה ודרום אסיה, פס רחב נייד משמש כאמצעי העיקרי ולעיתים היחיד לגישה לאינטרנט; חדירת המובייל בחבר המדינות (CIS) הגיעה לכ-147 לכל 100 אנשים. הסתמכות אזורית זו על נתונים ניידים נובעת לרוב מהעלות הגבוהה של הנחת כבלים פיזיים על פני שטחים עצומים או לא מפותחים, מה שהופך פתרונות אלחוטיים לנתיב המעשי ביותר לעבר קישוריות אוניברסלית.